בספר זה מעלה ז'אק-אלן מילר את אומללות הסובייקט האנושי לנוכח  הדחיפה האימתנית להתענגות ללא רסן על החדש, על האופנתי. "פולחן החדש הופך את הסובייקט לאובייקט – לפסולת". כיצד תתמקם הפסיכואנליזה ביחס לדחיפה הזו המשאירה את הסובייקט נטול מצפן? התשובה לכך היא שהפוליטיקה הלאקאניאנית היא הפוליטיקה של הסימפטום, "הדבר היחיד היכול לעמוד בפני האופן הסימפטומטי הממשי שבדחיפה לחדש הנו סימפטום אחר".

הפרקטיקה הלאקאניאנית אינה מעמידה בראש מעייניה את הלהיטות לרפא, כלומר להכחיד את הסימפטומים. אמנם האמרה הלאקאניאנית על "מה שלא ניתן לריפוי" אינה מהווה כותרת באף אחד מהשיעורים האלה, אך היא שזורה כחוט השני המקשר ביניהם. הקורא פוגש בשיעורים הללו התייחסות אל הסימפטום כבעיה שהיא גם פתרון. הפתרון הוא למה שבשפה של לאקאן מתנסח באפוריזם הידוע: "אין יחס מיני", כלומר פתרון בחיי האהבה. הדת, ההסכמות החוזיות, החינוך המיני, הפנטזיות למיניהן - כל אלה מהווים ניסיון כושל לכונן התאמה בין הפרטנרים. בספר זה מראה לנו ז'אק-אלן מילר באיזה אופן ההוראה האחרונה של לאקאן מכוונת להוכיח שניתן בהחלט להמציא שימוש בסימפטום אשר הופך אותו מסימן לאי-תפקוד למכשיר המקשר בין בדידויות אוטו-ארוטיות.