התיאוריות של הפירוש האנליטי מעידות רק על הנרקיסיזם של האנליטיקאי. הגיע הזמן למסקנה. הפירוש הוא בראש ובראשונה הפירוש של הלא-מודע. קרי שהלא-מודע הוא הוא שמפרש. הפירוש האנליטי מגיע רק במקום שני, והוא מתבסס על הפירוש של הלא-מודע. מכאן הטעות שמובילה לאמונה שהלא-מודע של האנליטיקאי הוא זה שמפרש. מאחר שלא מניחים א-פריורית שהלא-מודע הוא זה שמפרש, חוזרים תמיד, לא משנה מה אומרים, להפיכת הלא-מודע לשפה-אובייקט ואת הפירוש למטא-שפה

להדהד, לרמז, לאפשר להבין, לשתוק, לדבר כמו אורקל, לצטט, לעורר חידה, לומר למחצה, לחשוף... אולם מי עושה זאת? מי עושה זאת טוב יותר מאשר אתם עצמכם? מי מטפל ברטוריקה זו כאילו נולד איתה בעוד אתם שוברים את השיניים, עובדים קשה כדי ללמוד את היסודות של זה? מי אם לא הלא-מודע עצמו

הלא-מודע מפרש. האנליטיקאי – אם גם הוא מפרש – מפרש בעקבותיו. בסופו של דבר איזו דרך אחרת פתוחה לפניו אם לא זו של הזדהות עם הלא-מודע עצמו... לשתוק כאן זה הרע במיעוטו, שכן באשר לפירוש, הלא-מודע לא עשה מעולם דבר פרט לכך, ובדרך כלל הוא מפרש טוב יותר מהאנליטיקאי. אם האנליטיקאי שותק הרי זה מפני שהלא-מודע מפרש

אולם הלא-מודע רוצה בכל זאת גם להיות מפורש. הוא מציע את עצמו לפירוש. אלמלא הלא-מודע רצה להיות מפורש, אלמלא האיווי הלא-מודע של החלום לא היה מצוי בנקודה הכי עמוקה שלו איווי להיות מפורש, אומר לאקאן, איווי לקבל מובן, כי אז לא היה אנליטיקאי

ז'אק-אלן מילר