חליפות מכתבים בפסיכואנליזה

אחראית: ליאת שליט
Il faut prendre le désir à la lettre  ↔ את האיווי יש לקחת ככתבו

(Lacan ; La direction de la cure et les principes de son pouvoir)


המילה הדבוּרה ↔ המילה הכתובה; הכתוב ↔הנאמר. אנו לומדים פסיכואנליזה ממה שנכתב אודותיה, ולא פחות מכך, ממה שנאמר במסגרתה. אך המילה הנכתבת במסגרת של התכתבות, ובפרט של חליפת מכתבים, מאפשרת הצצה לדבר מה המצוי בתווך שבין הנאמר לבין הכתוב; מאפשרת למה שרצה המחבר לומר להגיח מבעד למילים שבחר לכתוב. מאפשרת לחלץ מבעד לכתוב את ה-אוֹמֶר של הכותב ושל דבריו. 
2.7.17: חליפת המכתבים פרויד-יונג: קרע אודות הליבידו  ↔ קרע ליבידינלי
באפריל 1906 מתחילה חליפת מכתבים מרתקת בין פרויד לבין יונג, בעקבות עותק ששולח יונג לפרויד ממחקריו האחרונים בתחום חקר הנפש והפסיכוזה. במרץ 1907 מבקרים יונג ואשתו אֶמה לראשונה בבית פרויד, ויונג מספר כי ניהלו שיחה מאלפת במשך 13 שעות ברציפות. פרויד מסמן את יונג כיורשו בפוליטיקה של התנועה הפסיכואנליטית . 

מתחילת דרכם המשותפת, הביע יונג את אי הנחת שלו מהדגש של פרויד על תפקידה המכריע של המיניות באטיולוגיה של הנוירוזה. פרויד מצדו התעקש על עמדתו והתריע כי הוויתור על התיזה של הגורם המיני משמעה ויתור על הפסיכואנליזה, והליכה אל עבר המיסטי. בביקורו השני של יונג אצל פרויד, שנתיים לאחר מכן, השניים מתווכחים על משמעותה של הפאראפסיכולוגיה בעקבות תקרית משונה שכביכול התרחשה בביתו של פרויד. הדגש ההולך וגובר של יונג על קיומו של הלא-מודע הקולקטיבי, שמציאותו איננה מינית כי אם ארכיטיפית, בניגוד ללא-מודע האישי הליבידינלי, ועיסוקו ההולך וגובר באוקולטיזם (עיסוק שהוא עצמו כינה "אוטו-ארוטי"), מובילים בסופו של דבר לקרע סוער ומר בין השניים. 

"..אני מציב אם כן שוב את משקפי המצבט האבהיים שעל אפי ומזהיר את הבן האהוב לשמור על צלילות הדעת ולהעדיף לא לרצות להבין דבר-מה מאשר להקריב קורבן כה גדול לַהבנה." (מכתב 138F  מתוך חליפת המכתבים פרויד-יונג 1906-1914, רסלינג, 2008). 
 
6.8.17: פרויד- סבינה שפילריין: אהבה ↔ אהבת העברה? 
באותן שנים בהן מתחולל הוויכוח בין פרויד לבין יונג אודות מרכזיות הליבידו, סבוך יונג עד מעל לצווארו בפרשיית אהבה עם מטופלתו, סבינה שפילריין. ב- 1909 כותבת סאבינה, שהייתה האנליזנטית הראשונה של יונג, מכתב לפרויד.

היא מתארת את רצונה להפריד עצמה מיונג, להיפרד מאהבתה אליו, ואולי גם מאהבתו אליה. כך היא כותבת לפרויד: "דיכוי הרגש לא ייטיב עמי, כי אם אעשה כך עם יונג, לעולם לא אוכל לאהוב גבר אחר ; מאידך גיסא, אם אשאיר את הדלת פתוחה כדי חריץ, אולי ייקרה בדרכי גבר צעיר שאמצא אותו מושך, שאמצא בו דמיון לאהובי, ושאותו אצליח, לבסוף, לאהוב". פרויד ושפילריין מתכתבים בידידותיות, וב-1912 היא מבקשת ממנו שיקבל אותה לאנליזה. תשובתו המדהימה אליה מבהירה את עמדתו העקרונית והאתית ביחס לקשרים שבין אהבת-העברה לבין אהבה בין בני זוג. נקרא בטקסט של האנליטיקאית ג'ויס מקדוגל: "תשוקות בהיסטוריה של הפסיכואנליזה", בתוך: על התשוקה, אוסף מאמרים, הוצאת תולעת ספרים, 2007. 

3.9.17: פרויד – ארנולד צוויג:  חיפה ↔אירופה

התכתובת הממושכת בין פרויד לבין הסופר ארנולד צוויג עוקבת אחר עליית קרנה של המפלגה הנאצית בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. צוויג, סופר פורה וייחודי, מרגיש שתגליותיו של "אבא פרויד היקר" השפיעו רבות על חייו האישיים ועל כתיבתו, ושולח מחיפה לפרויד דיווחים אודות התקדמותו באנליזה עם ד"ר ס'; הוא שולח גם את יצירותיו, וממתין בקוצר רוח לביקורת אבהית, לחסד ולשבט. פרויד, החולה והכואב לקראת סוף דברי ימי חייו, שולח לצוויג פיסות של עידוד וביקורת, וכן קריאות נכוחות ומפוכחות של טבע האדם ושל המציאות ההיסטורית המתרקמת באירופה ובישראל. מכתביו של צוויג לקראת 1939 חושפים את מה שכינתה המשוררת לאה גולדברג "כאב שתי המולדות"; מכתביו של פרויד, עם האירוניה המושחזת בהם, בעיקר כלפי עצמו, חושפים את נקודת מבטו של מי שבעבורו ישנה רק מולדת אחת, הפסיכואנליזה. 

"אני כבר מסוגל לעבוד שוב, אך עדיין איני יכול לעלות במדרגות, אני נתון אפוא במעצר בית. אני חושב שהפעם רכשתי לעצמי את הזכות למוות פתאומי מהתקף לב, הסיכויים טובים למדיי. הייתה לי פקקת בלב; מכל מקום עודני חי, מאחר שאיני מעשן לא אכתוב עוד כלום כמעט- למעט מכתבים". (25.10.1933, פרויד לצוויג, בתוך: חליפת מכתבים 1927-1939 זיגמונד פרויד – ארנולד צוויג,  רסלינג, 2016). 

1.10.17: לאקאן וויניקוט מתכתבים אודות הפונקציה של המסמן. 

בין לאקאן לבין ויניקוט שררו יחסים מקצועיים ידידותיים והם קראו והכירו זה את עבודתו של זה. הפרזנטציה של לאקאן אודות "שלב המראה כמכונן את הפונקציה של האני  כפי שמתגלה בניסיון הפסיכואנליטי" (1949) השפיעה על פיתוחיו של ויניקוט, ואילו לאקאן התאמץ לפרסם את עבודותיו של ויניקוט אודות אובייקט המעבר (שנות ה50) בז'ורנל מקצועי לדוברי צרפתית. ב- 1960 מזמין ויניקוט את לאקאן לתת הרצאה בקונגרס של החברה הלונדונית לפסיכואנליזה, ולאקאן משיב לו בחיוב. יחד עם זאת, חילופי הדברים הידידותיים לא מכסים על הפער התיאורטי, הפרקטי והאתי המתגלם בין עמדות שני פסיכואנליטיקאים חשובים אלו. באמצעות קריאה במכתב התשובה של לאקאן להזמנתו של ויניקוט, נוכל להתחקות אחר ההבדל העקרוני בין אובייקט המעבר (ויניקוט) ואובייקט a כפי שלאקאן עמד לפתחו. ננסה להבין מדוע לאקאן, ב- 1977, מזהיר מפני הסיכון הגלום באוריינטציה של ויניקוט לכך שתגליתו של פרויד תצומצם לכדי "עזרה של השומרוני הטוב".  

“..This, however, can be well understood solely by those who know how decisively I make things turn (for the thought of our action as well as for its technique) on the signifier's relations with the real. A position summarized in the affirmation that the "relation of the real to what is thought is not that of the signified to the signifier, and that the primacy that the real has over what is thought is inverted from the signifier to the signified." Let us say that the passivity implied in the verb to signify must be reversed, and it must be imagined that the signifier marks the real as much and more than it represents it. Don't be mistaken. There is no idealism in this, nor even simple philosophy, but solely an effort to overthrow a prejudice whose sham plausibility may fuse with everything that creates the greatest obstacle to our experience, with everything that diverts us from the path in its exact configuration, with everything that leads us to camouflage it in order to get it accepted on the outside.” (Excerpt from Lacan’s letter to Winnicott, 1960).

5.11.17: הסמינר של לאקאן על "המכתב הגנוב" (1956) מאת אדגר אלן פו (1844) : "הלא מודע הוא העובדה שהאדם נשלט בידי המסמן" 

אהובתי היא כמו ארץ מדבר \ לא מתמסרת כלל, אם בכלל \ להצגות שלי היא לא קהל \ אפילו שרוצה אותי כבר\   דוחה כל גינונים של מחזר \ דווקא אז, אני אוהב אותה יותר היא לא אוהבת שאני מדבר \ היא אומרת שאני משקר\  אפילו בשתיקה \ כמו לא שווה אפילו יריקה \ היא בטח לא שוכחת ועדיין לא סולחת \ לימים ארוכים ארוכים \ כבר מזמן הייתה עוזבת אלמלא הייתה חושבת \ שתמצא בי מים מתוקים (מאיר אריאל)

כיצד זה מן האפשר, לשקר אפילו בשתיקה? --"..כאן הסימן וההוויה, מופרדים זה מזה להפליא, מראים לנו ידו של מי על העליונה כאשר הם מתנגדים זה לזה. הגבר שהוא מספיק גבר כדי לקרוא תיגר על חמתה מטילת האימה של האישה, ואף לבוז לה, סובל עד כדי מטמורפוזה מקללת הסימן ששלל מבעלותה. שכן סימן זה הוא בפירוש סימנה של האישה, הואיל והיא חושפת בו את הוויתה – בייסדה אותה מחוץ לחוק, המחזיק אותה תמיד, הודות לאפקט המקורות, בעמדה של מסמן ואף של פֶטיש... גלוי וידוע תיעובן של הגברות להטלת ספק בעקרונות – שהרי את קסמיהן הן חבות במידה רבה לחידת המסמן". 

"מה נשאר ממסמן כאשר שוב אין לו משמעות? זו אותה שאלה ששאל עליו מי שדופֶּן מוצא אותו עתה במקום המצויין על ידי העיוורון. ... כזו היא תשובתו של המסמן, מעבר לכל המשמעויות: "אתה מאמין שאתה פועל כאשר אני מנער אותך כטוב בעיני הקשרים שאני קולע בהם את איוויֶךָ. כך מתעצמים כוחותיהם של אלה ומתרבים האובייקטים שלהם, המחזירים אותך לקיטוע של ילדותך השסועה. ובכן, זה יהיה המשתה שלך עד לשובו של אורח האבן שאהיה אני עבורך, לפי שאתה מזמן אותי.. התשובה של המסמן למי שחוקר אותו היא: "אכול את ה- Dasein שלך". 
"המְשַדר, כפי שאני אומר לכם, מקבל מהקולט את המסר שלו עצמו בצורה מהופכת. נמצא, שהמשמעות של "המכתב הגנוב", ויותר מכך, של מכתב "en souffrance ", היא שמכתב מגיע תמיד ליעדו". (כל הציטוטים מתוך לאקאן, ז'. כתבים א', 11-39, רסלינג, 2015). 
 
ההזמנה פתוחה לקהל הרחב כמו גם לבעלי מקצוע בתחום הטיפולי - בואו נשוחח! עם מאמץ לעשות זאת בשפה אפשרית.             
מיקום: סטודיו ירושלמי, מרכז סוזן דלל, נוה צדק, ת"א
שעה: 20:00-21:30
עלות: 350 ₪.

נבקש להירשם מראש על מנת שנוכל להיערך בהתאם
לפרטים נוספים והרשמה: ליאת שליט 0542-405435 liatschalit@gmail.com