מדוע יש עדיין אנשים הבוחרים בפסיכואנליזה – זו הקרויה אצל פרויד "ריפוי בדיבור" – כאשר קיימות תרופות רבות המטפלות בסימפטומים של מצוקה נפשית במהירות גדולה בהרבה? בשאלה קשה זו עוסקת אליזבת רודינסקו בספרה מדוע אנו זקוקים לפסיכואנליזה בימינו?, תוך כדי חקירת מה שהיא רואה כ"חברה דיכאונית", חברה הלוקה במגֵפה של מצוקה, חברה המגיבה על מצוקה זו בהישענות גוברת והולכת על תרופות מרשם.
כשהיא רחוקה מלערער על יעילותן של תרופות חדשות – כמו פרוזאק, זולופט וויאגרה – בהקלה על סימפטומים של אינספור מצבים מנטליים או עצביים, טוענת רודינסקו שהשימוש בתרופות מעין אלה אינו מצליח לפתור את בעיותיהם האמיתיות של המטופלים. רודינסקו רואה באיש הנוטל ויאגרה מבלי לתהות לרגע מדוע הוא סובל מאין אונות, ובאישה המקבלת תרופות אנטי דיכאוניות כדי להתמודד עם אובדן אדם אהוב – עדות עצובה לחברה האחוזה בדיבוק של יעילות ולהוטה למנת הסם המידית שלה.
לטענתה, ה"ריפוי בדיבור" והפרמקולוגיה אינם מייצגים רק גישות שונות לפסיכיאטריה, אלא גם השקפות עולם שונות. החיפזון לטפל בסימפטומים הוא עצמו סימפטומטי לתרבות אנטיספטית ודיכאונית, שבה מצומצמת החשיבה להזרקת נוירונים, והתשוקה אינה אלא הפרשה כימית. בניגוד לאלה, מעידה הפסיכואנליזה על חירותו של האדם ועל כוחה של הלשון.