מדובר ברכב משנות ה 70 מסוג פורד. מפעל פורד הוא מקור גאווה לאמריקאי הלאומני. במיוחד אם עבדת בו בהשקעת חיים כל ימייך. נשאר לך בגראז' הבית אחד כזה שזוכה לטיפול קפדני ומדוקדק אך לא כזה שזוכה לשמש להנייעות חוץ גראז'ית. במיוחד שאתה לוחם קשוח יוצא וייטנאם ושחייך טבולים בהוקרת-הכרת יתר את המוות. אבל הגיע מוות אחר (מות הרעייה), מוות שהוא כולו בצעקת הלידה. הגילוי של היות האחר מעצמך. זה רגע של אטימות חדירה. השכנים האסייתיים של האלמן הטרי השבע והמלא ב"אתה נרדף דווקא על מה שעשית לא תחת צו" עוטפים את האטימות המבריקה בחוץ וחלודה בפנים. אין באפשרותם לחולל חירור. אבל דרך ביתם הנערה האינדיפרנטית לכל סוג של ציפוי זה קורה. זה מגיע אליו. הקבלה פנטסטית בין הרכב השמור והגנוז והנעתו של בעליו דרך האנושי. האנושי הוא האינדיפרנציה למראית. המעשה שעשה עם המועקה של נעילת הטריטוריה יכל להחזיק עד הסוף אבל הגבר החתום בחר לבסוף לפעול פעולה עם ערך של מוסף לאוטומטום. הוא עושה מה שנאמן ל"אתה נרדף דווקא על מה שעשית לא תחת צו" אבל דווקא משהו שמפסיק את הרדיפה. הוא מפסיק את צו העונג של הרחוב.
וולט, הוא קלינט איסטווד, משומר במציאות הנוהל הפנסיונרי, יכול להתחיל להגיב כשצידנית הבירות מתרוקנת וכשמגלה בפתיעה טעמו של מזון מעורר חיך של השכנים. ההפתעות המינימאליות הללו דוחפות אותו למאמץ שאינו על סדר יומו. אלו מפגשים הכי מזעריים שיש עם מה שהוא חיים. וזוהי הפתעה כי וולט לא יודע הרבה על כך. יבשות החיך ועקיצות מעפיצות של בלוטות הטעם מלמדות אותו על החיים. אבל גם אחים לנשק זה מושג גורם עוררות. בת השכן ואחיה הצעיר שמותקפים על-ידי בריוני השכונה יוצרים חזית. הוא נדחף אל ההעתק המדויק של הסצנה. של הבחירה במה שאינו תחת הצו. הוא שם פניו ליישוב סכסוך רצחני התאבדותי כאשר ההקפדה היא על כך שאין מי ששולח ומורה לו על כך מלבד רעיון הפיתרון האפקטיבי. פיתרון אפקטיבי למה? כנראה לשאלת הווידוי. אשתו מורישה לו צו. בבקשה את הכומר לדאוג שיגיע לווידוי היא מתארת לעצמה שהדבר אפקטיבי לגאולתו מסד השימורים. אבל ווידוי הוא תלוי סובייקט. חזקה עליו ליצור דרך פרטית לגאולה. אם יש דבר שהוא פרטי זה הדבר.
