מה לא רוצה האישה - את מה שרוצה

ויקי כריסטינה ברצלונה

וודי אלן. מילים. מקיר לקיר מילים. הסמלי מכסה כל פינה. פחד מהדמיוני. שזה הפחד מלבדיות (הליבידו בלבד). מהעדות הישירה והבלתי מתווכת של הדמיון המציף. וגם מהממשי של הלא אפשר ולא יכול להיות. בסרט, זה כן יכול להיות. הכל. גם אצל מי שאצלו זה לא יכול להיות. וודי מנסה למתוח את רעלת השפה ללא הותרת שוליים. הוא עוסק באסטטיקה של המאויים באופן שבו המאויים יעלם מהאסטטיקה. זו הייתה אנחנו יודעים, אי הנחת של פרויד. אבל וודי עושה מהנוירוזה ערך לירי-פיוטי. אין פה מקום לניהיליזם. זה לא בלי ערכים הסיפור ששמו וודי.

הסיפור הוא על תנאי אהבה וזה נמסר לנו כבר בהתחלה. שתי בחורות צעירות ויפות להכאיב. זה צימוד שגור באחרונה: יופי וכאב. האסטטי והמאוים - זה אמרנו. הן אמריקאיות והן מגיעות לקיץ לדודה שחיה בעושר מכאיב. פראפרזה על פראפרזה. האחת מהבחורות - כריסטינה מצהירה על דבר אחד ואל הצהרה זאת שבה בסיום: אני יודעת מה אני לא רוצה. וראה, זה עובד, באורח פלא. היא מוצאת תמיד מה לא לרצות או אם לרכך את זה - היא מוצאת תמיד איך לא לרצות. הסצנה המבהירה זאת בקידוש לבנה היא הסצנה בה היא נענת להצעתו של הקזנובה הוודאי לעשות עמו אהבה. היא מגיעה לחדרו ומזמינה אותו לחזר אחריה. ברגע שהאקט החל בנשיקה המטרימה, היא חשה להקיא ומובלת עם אבחנה של גירוי האולקוס השביר לבית חולים. הנה דרך לקבל מה שיודעת (שרוצה): לא לרצות. כריסטינה מניחה בתנאי האהבה שלה את המילה לא. לא זה. אבל זה מוכרח להיות זה. כדי להיות לא. כדי להפסיק משהו הוא חייב להתקיים.

החברה של כריסטינה - ויקי, יודעת מה רוצה. היא רוצה לרצות את מה שיש אבל עושה, שוב, בדרך פלא, את מה שיפסיק לה את הרצון למה שיש. היא זו שכן עושה אהבה, ויש פה הקפדה על המינוח הזה, עבור האנטי ערך - ההתחסדות. וזוהי שוב איך לא, האסטטיקה של המאוים.  מאותו רגע שויקי עשתה אהבה עם ה גבר מפסיק לה לדעת מה היא רוצה מבלי שמתחיל הלדעת מה היא לא רוצה. זה מקשה עליה לשוב לחיי מראית העין המושלם. תנאי האהבה של הגיבור האנטי-וודיאלני הם שהופכים אותו ל-גבר בהא הידיעה (אגב, ה הידיעה מסמיכה את האובייקט אליו היא מוצמדת לאובייקט היד(י)ע(ה)). הוא יודע שהוא רוצה כשהוא רוצה. הוא לא יודע על הלא רוצה שלו. בגלל שזה לא רלוונטי מה-לא-רוצה. הוא סובייקט של יש. סובייקט של איווי. קיימת סינכרוניזציה בין האיווי לסובייקט, אבל בל נטעה בחשד לא-נוירוטיות. הדברים לא מסתדרים. תמיד. אלה הנשים שמרגע שרואה הם יש, שסוטרים את הסדר. כולם מדייקים בבחירת האובייקט לתנאים. זה מה שמראה הסרט הזה. ברגע שמופיע הגבר מופיעה מריה-הלנה, פנלופה. היא הדבר שמכונן אותו. הוא קיים כל עוד מדבר אותה ומצייר את ציוריה. והאישה האחרת המיידית והמוחשית מעמידה את נחשקותו. וודי עושה פורנוגרפיה של דיבור. הכל קיים וזמין וללא עירטול בדיבור שאינו נפסק. מריה-הלנה שהיא הדמות הלא נוירוטית, לה יש את פתרון יש-יחס -מיני. זה ברור לה שתמיד משהו חסר בתוך מה שקרוי זוג וצריך רכיב שעושה שלוש. היא מביאה את זה מהציור - את החומר שיש לצרף על מנת שהזוג יתקיים. לאחר שבוחנת את העניין נראה לה שזה זה. כריסטינה היא מה שיאפשר לה ולגרוש שלה (ה-גבר) לא להשתגע מאהבתם. זה עובד עד שכריסטינה שיודעת מה היא לא רוצה נזכרת שהיא צריכה לא לרצות.זה אכן סרט של משחקי רצון שמסדר את הסובייקטים כדי שהשאלה על הרצון תהיה בלתי פתורה בעליל. זה מצליח.

 מאת: אורנה קסטל