Now, voyajer

 
אלו המטאפורות שאנו מתקיימים בתוכן, שטים בים שלהם ומצדיעים למרותן.

אנחנו מטאפורות של אלוהים ואלוהים מטאפורה שלנו ובין זה לזה חיים.

אבל אהבה היא דבר שמעבר למטאפורה כשמממשים אותה במישוש והגייה.

כשהיא בשר ודם, חומר מתכלה.

מטאפורה היא ניצחית אבל משום כך נטולת חיים.

שנחיה באהבה ולא במטאפורה. בשלנו ולא בשל כולם ובשל העד. (א.ק. בעקבות קריאה במחקרו של בורחס במטאפורות)

צפינו בצוותא בסרט-דוקומנט על תערוכת מיצגים/זיכרונות של לקט מבוגרי-קיבוץ. הקבוצה נתבקשה לצפייה משותפת זו בשל שירשורן של שתיים במלאכת היזכרות ופענוח העבר של הקולקטיב הקיבוצי. הדיון חג סביב הרעיון אם לקיבוץ מעמד ייחודי כמושא טראומה. "זר לא יבין זאת" ועדיין, האם יש, ואם כן אז אילו, מאפיינים ייחודיים משותפים למבוגרים אלה. מבלי לבטל כלל את הפסיכולוגיה של ההמון, קשה למי שמצוי מעט בעיקרון שמעבר לעונג, שלא לבחון זאת עדיין בעין האנליזה של האני. אחרת זה במרחב של להיות ישראלי או להיות אנוש. להיות ישראלי ואנוש נוטה לאמץ כלל של "איש כאן לא יוותר על הזכות שלו לסבל". וזה נעשה עוד יותר מעניין כאשר יומיים לאחר מכן צפיתי בסרט משנות הארבעים בכיכובה של בטי דיוויס. שם הסרט תורגם לעברית ל: עתה, נוסע. האמא שבגיל שלושה שבועות מסרה את תינוקה לבית הילודים וקיבלה בתמורה התמסרות לאידיאל, התחלפה באם עריצה. אם נטולת חמלה כנועה לאדונות של כוח המרות. זה המקרה ההופכי לכאורה: האם בקיבוץ רצתה ילד-פאלוס וויתרה ויש אידיאולוגיה, והאם האריסטוקרטית שלא התאוותה לילדה אך גידלה אותה ללא תחזוקה של אידיאולוגיה.  המקרה הראשון הוא מקרה שמובא עם משאת נפש לקרוא לו מקרה קולקטיבי ואילו השני הוא מקרה אחד, חד פעמי. זה משום שהגיבורה מקבלת הכרה כחורגת לאיווי האם. החריגה הזו מתקבלת והופכת רווחת בעיני הסביבה שהיא באופן בלעדי סביבת אמה.  כאשר מגיע מנהל אחוזת ריפוי נפש להתרשם מחולייה הוא פותח נתיב יציאה מעולם מאוטם השרוי בבית זה. בית-הנפש-הכלואה. הוא עושה זאת על-ידי ברית מצועפת. הכוונה להסכם מעוקף עם מה שהוא בבחינת התו המזהה שלה – העישון. התו הסובייקטיבי הזה מקבל תוקף בזמן ששניהם מבחינים, בהיותם בחדרה לשם עשיית היכרות, בבדלי הסיגריות שבפח האשפה. האיסור היחיד אותו היא מפרה, זה מסגיר אותה.  באלגנטיות הוא מוציא מכיסו סיגריות ומכונן עימה אחוותיות. הסיגריות אגב עושות את העבודה לפעמים. הבחורה אומרת הן לריפוי ההעברתי. היא נוסעת למסע הבראה מהניכפה. מהרגע בו ניתקת רגלה מסף בית האם היא נבראת (נהיית בריאה בכפל לשון). המסע עורך חפיפה בין שתי סצנות אהבה אחת טרומית שנלקטה מהעבר ונגדעה ביד אמה ואחת חדשה – שתיהן מרנינות. הבחורה שלנו יודעת אהבה. היא מיטיבה לדעת אותה ולדעת להפוך אותה לטרנסנדנטית. מעבר לתפיסה ולקירות המציאות. בספרה של עמיה ליבליך על פדויי השבי המצרי היא מתארת איך השבוי הישראלי בתוך תנאי צינוק של מקום וזמן הוא מגלה מהו חופש. לגוף ולנפשו הוא בורא שדות ללא אופק. הוא הולך קילומטרים במעגלים בתוך התא הצר ומלמד עצמו את התנ"ך כך שהגוף והתודעה נעשים אובייקטים  אין סופיים. אפשר גם להדגים מהסרט "להרגיש בבית" איך הגיבור עושה טרנספורמציה לטרנסנדנטליות כשמה שאנו צופים בו הוא כשיא של ניטרול החומר החי. אז החופש והאהבה כמו גם השימוש באם הם לא בלעדי פוטנציאל טרנסנדנטי, פוטנציאל של העלאת האובייקט לנכס בר רישום, רב תוחלת, מעבר לתפיסה. מהגוף למטאפורה וחזרה. כדי לחיות.

מאת אורנה קסטל