ספר זה בוחן באופן ביקורתי את יומרותיה של הפרדיגמה החדשה של הפסיכולוגיה להציע את עצמה כמודל המיועד לדיסציפלינות הקליניות, ובאופן הזה לשים קץ לפסיכואנליזה. מהו שינוי זה של הפרדיגמה? – מדובר בקוגניטיבי-התנהגותי. מהיכן הוא מגיע? – מארצות הברית.

עד שנות ה-60 נהנתה הפסיכולוגיה ההתנהגותית מיוקרה מסוימת. ואולם היא איבדה את מעמדה בעקבות התנגדותו של נועם חומסקי: לדידו, שום למידה לא תוכל לעולם להסביר את הכשירות הלשונית, שהרי היא חייבת להיות מולדת. עברו שלושים שנה עד שהפסיכולוגיה ההתנהגותית עטתה מלבושים חדשים. ההתפתחויות שחלו בביולוגיה, בנוירולוגיה ובערפילים שנבעו מהן תחת השם "מדעי המוח" הן שאפשרו זאת.

תחת שמו של הקוגניטיביזם ההתנהגותי (הפסיכולוגיה הקוגניטיבית) הופיע צמצום מחודש של ההתנסות האנושית ללמידה. אריק לוראן תומך, מנקודת המוצא של הפסיכואנליזה באוריינטציה לאקאניאנית, בתזה מנוגדת: הלא-מודע אינו נובע מכל למידה. הוא משוחרר ממנה ומהתודעה. הוא מה שחסר או עודף לכל למידה אפשרית. זה השערורייה שלו והייחודיות שלו.