לא ניתן להגדיר במדויק מדריך לפירוש הנכון שהוא בר-מסירה, על חוקיו ומפותיו, כאופן המבטיח את הפעולה של כל אחד מאתנו. הפירוש האמיתי מגיח תמיד מעבר לכל חישוב, בדחיפות. זאת, לנוכח מבוי סתום מסוים בחוקים ובמפות הצופים מראש את שיתרחש. אז, לא זו בלבד שמדובר בהפתעה, אלא שמדובר בעניין שבדחיפות. וולטר בנימין נהג לומר: ‘איני חושב, אלא אם כן חוויתי מידה מסוימת של אימה. יש משהו מזה בהתנסות האנליטית. אין פירושים בחינם, אין זה אקט חינם. קיימת מידה מסוימת של אימה בפירוש, בקשר ההעברתי, שאין לחמוק ממנו מפני שקיים הכרח שיהיה מטען דחפי’. אריק לוראן. 

הסמינר ה-20 מאת ז’אק לאקאן הועבר בשנים 1973-1972 ונושא את הכותרת עוד (Encore). זהו סמינר אשר פותח את השלב של מה שמכונה ה”הוראה האחרונה”, וסב סביב ההתענגות האחרת, הנשית, והניסוח “אין יחס מיני”. סמינר זה יצר מאז צאתו דיונים נרחבים על אודותיו בשיח הפסיכואנליטי כמו גם בשיחים אחרים.

“…תרזה הקדושה – אתם רק צריכים להגיע לרומא ולהתבונן בפסל של ברניני כדי להבין מיד שהיא מתענגת, אין בכך כל ספק. וממה היא מתענגת? ברור שהעדויות העיקריות של המיסטיקנים הן בדיוק לומר שהם חווים את זה אך שאין הם יודעים על כך דבר.
ההתעלויות המיסטיות אינן פטפוט או דברי להג. בסופו של דבר הן מהדברים הטובים ביותר שניתן לקרוא – ובהערת שוליים, תוסיפו להם את הכתבים של ז’אק לאקאן, מפני שהם מאותו סדר. הודות לכך, כמובן, תהיו כולכם משוכנעים שאני מאמין באלוהים. אני מאמין בהתענגות של האישה בבחינת היותה יתֵרה, בתנאי שתשימו מסך לפני יתֵרה לפני שאסביר זאת כראוי”.

(מתוך: הסמינר ה-20, השיעור “אלוהים וההתענגות של האישה”)

ספר זה מכיל שני טקסטים עקרוניים של לאקאן: “הסמלי, הדמיוני והממשי”, משנת 1953; “מבוא לשמות-האב”, משנת 1963.

ז’אק-אלאן מילר, אשר אחראי על ההוצאה לאור של כתבי לאקאן, פתח בסדרה חדשה בשם “פרדוקסים של לאקאן”, שבהם יראו אור טקסטים והרצאות של לאקאן שאינם חלק מהסמינרים שלו ושיש להם חשיבות גדולה להבנת התפתחות ההוראה שלו. מתוך שלושת הספרים שראו עד כה אור בסדרה זו, הבולט מביניהם הוא הספר על שמות-האב, אשר מתפרסם כאן לראשונה בעברית.

ל”מבוא על שמות-האב” ישנה חשיבות רבה לקורא העברי, אשר יכול למצוא בו דיון מרתק על מעמד האיווי במסורת היהודית, תוך כדי התרכזות בסיפור המקראי של עקדת יצחק. לאקאן מדגיש שהדיון שלו הוא חלק מהנושא הדומיננטי ביותר בפסיכואנליזה של פרויד: מהו אב?
כחלק מניסיונו לבחון את דמות האב לאקאן פונה מחדש למסורת היהודית-נוצרית, שבעקבות פרויד הוא רואה אותה כמסורת של שם-האב. אלא שלאקאן מזהה שם עכשיו דווקא את הריבוי של שמות-האב. הוא אינו מבקש לחזור לאב-הטוטם הקדום-הביולוגי (ה-אחד) כאמת היסטורית, אלא כאמת מבנית של האבהות ושל האחר כאחר גדול. לשם כך הוא דווקא חוזר למקורות של שניהם, ליהדות המקראית, ומציע דווקא את הריבוי בתוך מסורת זו, הריבוי של מיקומי האב מול הסובייקט.

לאקאן אינו מבקש לטשטש את מקומה של היהדות כדת האב אלא דווקא לחדד מקום זה בכך שהוא מצביע על פער חד בין המסורת היהודית לבין התרבויות האליליות, אשר נוגע לפער בין ההבלעות בהתענגות לבין האיווי השוכן בנו. הלהב של אברהם, במקום לשחוט, זוכה במטונימיה של ברית המילה. מבחינה זו העקדה הנה פרדיגמטית בכך שהיא מצביע על המקום האבוד בתוך המסורת היהודית-אבהית: ההתענגות האבודה והקיום המתמיד בתוך האיווי, כלומר העדר מפגש הישיר עם האובייקט הממשי. היהדות, מהבחינה הזו, היא זו שמבקשת לנתק את האדם מהמפגש הטראומטי – מהמפגש של המועקה בתוך הסדר הממשי עם האל – לעבר מפגש שהוא תלוי שפה: המילה של התלמוד, המילה של הברית.

מדוע יש עדיין אנשים הבוחרים בפסיכואנליזה – זו הקרויה אצל פרויד “ריפוי בדיבור” – כאשר קיימות תרופות רבות המטפלות בסימפטומים של מצוקה נפשית במהירות גדולה בהרבה? בשאלה קשה זו עוסקת אליזבת רודינסקו בספרה מדוע אנו זקוקים לפסיכואנליזה בימינו?, תוך כדי חקירת מה שהיא רואה כ”חברה דיכאונית”, חברה הלוקה במגֵפה של מצוקה, חברה המגיבה על מצוקה זו בהישענות גוברת והולכת על תרופות מרשם. כשהיא רחוקה מלערער על יעילותן של תרופות חדשות – כמו פרוזאק, זולופט וויאגרה – בהקלה על סימפטומים של אינספור מצבים מנטליים או עצביים, טוענת רודינסקו שהשימוש בתרופות מעין אלה אינו מצליח לפתור את בעיותיהם האמיתיות של המטופלים. רודינסקו רואה באיש הנוטל ויאגרה מבלי לתהות לרגע מדוע הוא סובל מאין אונות, ובאישה המקבלת תרופות אנטי דיכאוניות כדי להתמודד עם אובדן אדם אהוב – עדות עצובה לחברה האחוזה בדיבוק של יעילות ולהוטה למנת הסם המידית שלה. לטענתה, ה”ריפוי בדיבור” והפרמקולוגיה אינם מייצגים רק גישות שונות לפסיכיאטריה, אלא גם השקפות עולם שונות. החיפזון לטפל בסימפטומים הוא עצמו סימפטומטי לתרבות אנטיספטית ודיכאונית, שבה מצומצמת החשיבה להזרקת נוירונים, והתשוקה אינה אלא הפרשה כימית. בניגוד לאלה, מעידה הפסיכואנליזה על חירותו של האדם ועל כוחה של הלשון.

מזה כמה עשורים שאיגרותיו של פאולוס מצויות במוקד של סערה אקדמית והגותית בנוגע לשאלות הנוגעות לחוק היהודי, לשאלת האהבה ביחס לחוק, לקשר בין היהדות לנצרות וכו’. מה יש בכתביו של פאולוס אשר יכול לשמש מפתח להבנת התרבות המערבית? בספרו פאולוס והולדת קהילת הבנים מבקש יצחק בנימיני לקרוא מחדש באופן ביקורתי-פסיכואנליטי – בעקבות התיאוריה של ז’אק לאקאן – באיגרותיו של פאולוס כדי לגלות איזה גרעין בלתי מודע מותיר לנו טקסט זה אשר העמיד את הבסיס התיאולוגי לתרבות הנוצרית-מערבית כולה? במה זכינו, אנו המערביים, היהודים, הנוצרים, המוסלמים (והאורחים מבחוץ)? באיזו אהבה? בנימיני בוחן את השימוש שפאולוס עושה בריטואל הנוצרי (סעודת האדון והטבילה), תוך גיבויו בצו “ואהבת לרעך כמוך” המקראי, על מנת לכונן זהות קהילתית נוצרית הנפרדת מהיהדות ומהאלילות “הבשריות”. לטענתו, פאולוס מכונן קהילה נרקיסיסטית של בנים המעמידים במרכז הווייתם את דמותו של הבן. מתוך כך הדמיוני הנוצרי מוצב כמערך חלופי להתענגות האלילית-בשרית, אך גם כחלופי לחוק היהודי של התורה, מכיוון שהחוק נתפס על ידי פאולוס כבעל יחסים דיאלקטיים עם ההתענגות והחטא. בטקס הטבילה מי שממיר את אמונתו מצווה למות לתוך-ישו, ובטקס סעודת האדון המאמין מצווה לאכול את ישו ולשתות אותו. ריטואלים אלה מפנים את המאמין חזרה לקהילתו – קהילה המשתווה לאדונה, ישו, דרך האהבה. יתר על כן, ישו, שלמענו פאולוס מכונן את הקהילה, הנו בעל חזות כפולה: מושא החיקוי של הקהילה, אך גם פרויקציה המחקה את תפיסת האני הנוצרי את עצמו כסובל; מסמן המאפשר את הלכידות הקהילתית, אך גם אובייקט ממשי שהמפגש הריטואלי עמו מאיים על מבנה הקהילה המכוננת למענו.