“אני ילד כּמוּרה”, היה ז’אק לאקאן אומר. בהתחנכו בידי האחים של מסדר מארי, הוא היה נער אדוק ורכש ידיעה רגישה, אינטימית, של התחבטויות ותכסיסי רוחניות נוצרית. הוא הפליא לפיכך לדבר אל הקתולים ולקרבם אל הפסיכואנליזה. הכת של ישו הימרה על האסכולה שלו.

פרויד, אופטימיסט ותיק של הנאורות, האמין שהדת אינה אלא אשליה שהתקדמות המדע תפוֹגג בעתיד. לאקאן, לעומתו, כלל וכלל לא. נהפוך הוא; הוא סבר שהדת האמיתית, הקתולית, תכרוך בסופו של דבר את כולם, בהמטירה בעוֹצמה מטחי פשר על ממשי שאת הפיכתו לתובעני וקטלני יותר ויותר חבים אנו למדע.
ז’אק-אלן מילר



ניצחון הדת מקורו ב”מסיבת עיתונאים” שנערכה ברומא ב-29 באוקטובר 1974, ב”מרכז תרבות צרפת”, בנסיבות של קונגרס. לאקאן תושאל על ידי עיתונאים איטלקיים.

נאום לקתולים מורכב משתי הרצאות אשר נישאו ב-9 וב-10 למרץ 1960 בבריסל, בהזמנת הפקולטה האוניברסיטאית סנט-לואי, והוכרזו כ”שיעורים פומביים”. לאקאן מתייחס אליהן בפרקים השלושה-עשר והארבעה-עשר בסמינר 7, “האתיקה של הפסיכואנליזה”.