במהלך חמישים שנות הגותו חולל זיגמונד פרויד שינויים מרחיקי לכת בתיאוריה הפסיכואנליטית שלו. תיאוריית החרדה שפיתח פרויד בתחילת דרכו ליוותה את השיח הפסיכואנליטי וספגה את השינויים שהכניס במודל הנפשי במשך קרוב לשלושים שנה מבלי שזכתה לרוויזיה מקפת. רק ב-1926, בחיבור “עכבה, סימפטום וחרדה”, המתורגם כאן לראשונה לעברית, חזר אליה פרויד לבחינה שיטתית אחרונה.