משה האיש והדת המונותיאיסטית הוא אקורד הסיום האישי והמקצועי של מפעלו האדיר של זיגמונד פרויד. זהו הספר האחרון שראה אור בימי חייו, ונסיבות כתיבתו ופרסומו מעניקות לו מעין תוקף של צוואה.

פרויד החל בכתיבת הספר ב-1934 בווינה, פרסם את החלקים הראשונים ב-1937-1938 והשלים את המלאכה ב-1939, זמן לא רב לפני מותו, בגלות בלונדון. הכתיבה הממושכת והמיוסרת, ההתלבטויות הרבות שנכרכו בה, הדחייה החוזרת ונשנית של הפרסום – כל אלה נתנו לספר משנה חשיבות בעיני מחברו. פרויד הביא את הספר לדפוס על אף ההתנגדות העזה של מקורביו, בעיקר של היהודים שביניהם, ופרסומו עורר שערורייה. ואמנם, השאלה המלווה כל קורא בספר וכל אחד מהחוקרים העוסקים בו היא מדוע החליט פרויד לפרסם את הדברים הקוראים תיגר על יסודות הדת המונותיאיסטית בכלל ועל עיקרי האמונה היהודית בפרט דווקא בשעה שהעולם עמד על פי תהום והעם היהודי על סף חורבן? מדוע ראה לנכון להביא בפני העולם את קורות העם היהודי כשהן כרוכות ברצח של גדול הנביאים?

באמצעות הסיפור שטווה על משה המצרי ועל מקורותיה המצריים של הדת המנותיאיסטית ניסה פרויד להתמודד עם כל השאלות האישיות, הציבוריות והמקצועיות שהטרידו אותו שנים רבות. הספר מעלה אפוא את מחשבותיו האחרונות של פרויד על יחסיו עם אביו, על זהותו היהודית, על מנהיגותו את התנועה הפסיכואנליטית, על המקרא ופרשנותו, על מהותה של מסורת, על קורות העם היהודי ומקורות האנטישמיות, על תולדות התרבות וסיכויי הישרדותה ועל עקרונות הפסיכואנליזה. החלתו את התפיסה הפסיכואנליטית של הטראומה על ההיסטוריה היא מן התובנות החשובות העולות מספר זה.

דמותו של משה הקסימה את פרויד שנים רבות. אחת ההתמודדויות הראשונות עמה הוא במאמר שפרסם בעילום שם, משה של מיכלאנג’לו (1914), אשר אף הוא מובא בספר זה. אף על פי שהמאמר עוסק בפסלו המפורסם של מיכלאנג’לו, ניכרים בו הערצתו הגדולה של פרויד למשה וניסיונו לשחררו מאחיזתו של הסיפור המקראי.


* הספר רואה אור בשיתוף עם מרכז מינרבה ע”ש פרנץ רוזנצווייג.