“יש לפחות אחד שקורא אותי” – במילים אלה התייחס ז’אק לאקאן לתלמידו, ז’אק-אלן מילר, זה שעליו הטיל את האחריות ואת המלאכה להוציא לאור את סדרת הסמינרים שלו, מלאכה שנמשכת עד עצם היום הזה.

הסמינר האיווי של לאקאן (1991) הועבר על ידי ז’אק-אלן מילר במלאות עשר שנים למותו של לאקאן. אולם אין הוא מהווה דברי הספד, שירת הלל ללאקאן המת, כי אם ניסיון שיטתי להחיות את האות הלאקאניאנית, לחלצה מגורל השתיקה וההשתקה שאליהן עלולה לצמצמו הסגידה של “החסידים”. העיסוק של מילר באיווי של לאקאן מכוון ל”הפיכת לאקאן לאחר”, אחר לעצמו, לתלמידיו-קוראיו. מילר מתריע מפני הניסיון לחשוב כמו לאקאן.
ניתן לראות בספרו של מילר מעין הצבעה על האפקטים השליליים של השינון, הציטוט הגורף, החיקוי, המובן מאליו – כל אלה מהווים מכשול בפני העבודה הפסיכואנליטית, מכשול ששמו הזדהות עם המורה. להבדיל מהזדהות עם לאקאן, סמינר זה מדגים היטב קריאה של תלמיד אשר אינו הולך שולל אחר האשליה של כוליות הידע אלא ממציא דבר-מה חדש מתוך דבריו של המורה ותורם לעניין משל עצמו.

ספר זה מצטרף למאמץ המילריאני למסור באופן מדויק, ברור וחשוף, את משנתו של ז’אק לאקאן מעבר לד’ אמותיו של החוג הלאקאניאני המצומצם. בכך הוא נאמן להשקפה שלפיה הידע הלאקאניאני לא נועד להיוותר כאבן שאין לה הופכין בידי “שותפי סוד”. נהפוך הוא, משנתו של לאקאן עשויה, מעבר לשימושים האקדמיים שלה, לשמש כמצפן עבור איש הקליניקה של היום, אך גם ככלי להבנת התופעות שפוקדות את החברה בימינו.


ראו אור בעברית ספריו הבאים של ז’אק-אלן מילר: “לאקאן, הדרך לקליניקה”, “הביולוגיה הלאקאניאנית”, “עצם האנליזה” ו”המסלול של לאקאן”.

לספר זה מצורפת הקדמה מאת ארנסטו פיצ’וטקה.