במהלך ההיסטוריה של הפסיכואנליזה, התעניינו באופן טבעי בפסיכוזה הבלתי מצויה, בשרבר, בעוד שבספר זה מוצגים פסיכוטיים יותר צנועים שיש באמתחתם הפתעות אבל שיכולים להיטמע במעין ממוצע: הפסיכוזה המאוזנת, הפסיכוזה המוספת, הפסיכוזה ללא פריצה, הפסיכוזה המטופלת תרופתית, הפסיכוזה בתרפיה, הפסיכוזה באנליזה, הפסיכוזה שמתפתחת, הפסיכוזה עם סינטום. הפסיכוטי המובהק, כמו גם הנורמלי, הם מיגוונים של ההוויה המדברת. הפסיכוטי איננו יוצא מן הכלל וכן גם הנורמלי.. כולם שווים מול ההתענגות, כולם שווים מול המוות. אין אנו מבחינים בין סוגים אלא בין אופנים שהם מיגוונים. אם האחר קיים, ניתן לפסוק על ידי: כן או לא. במצבים בהם האחר קיים ישנם קריטריונים, או “חלוקות”. אבל כאשר האחר אינו קיים, לא נמצאים פשוט ב-כן-או-לא, אלא ב-יותר-או-פחות. מהי האמת בעניינים האנושיים? בסופו של דבר זו העקומה של גאוס. לאן שלא נלך, היכן שלא נהיה, הממשי מופיע בצורה של העקומה של גאוס. הודאי הוא מקרה נדיר. ואחר כך ישנו ה”בטוח, אבל לא ודאי>”: יודעים שזה כך, אבל לא ניתן להוכיח זאת. לבסוף, יש את ה”לא בטוח”. אנחנו עובדים ב”לא בטוח”. “זה לא בטוח”, זו התשובה האוניברסלית. אנו כמעט תמיד בכמעט. דווקא בגלל היותנו נידונים בפרקטיקה לסוג מחשבה שבקירוב, עלינו לדבוק במאמצינו אל עבר המתמה. ז’אק אלן מילר
