יש להשלים את קריאתה של אסופה זו, על מלוא אורכה, כדי לחוש שוויכוח אחד נמשך בה, תמיד אותו ויכוח, אשר אף אם הוא יכול להיראות נושן, הרי הוא מזוהה כוויכוח של הנאורות. כל זאת מכיוון שהוא מרחב שבו השחר עצמו מבושש לבוא: זה המשתרע בין דעה קדומה שאין הפסיכופתולוגיה נפטרת ממנה לבין הוודאות הכוזבת שהאני מתהדר בה בהציגו את עצמו לראווה דרך הקיום.

המעורפל מתקבל שם כאובייקט ומלבלב מתוך האובסקורנטיזם השב למצוא שם את ערכיו.

אין כל פלא אפוא שמתנגדים שם אפילו לגילוי של פרויד, ביטוי שכאן מתארך לו באמפיבוליה: הגילוי של פרויד דרך ז’אק לאקאן.

הקורא ילמד את מה שמוכח בה: הלא-מודע שייך לתחום של הלוגיקה הטהורה, או, במילים אחרות, של המסמן.

האפיסטמולוגיה לעולם תיכשל כאן, אם אין מקורה בתיקון שהוא חתירה תחת הסובייקט.

בואה אינו יכול להתרחש אלא באופן ממשי ובמקום שתופסים נכון לעכשיו הפסיכואנליטיקאים.

תִעתוק של חתירה זו מהיומיומי ביותר של התנסותם – לעניין זה ז’אק לאקאן מתמסר למענם זה חמש עשרה שנה.

חשיבותו של הדבר עבור הכול רבה מכדי שלא יכה גלים.

למען לא יבוא לידי סילוף על ידי עסקי התרבות, ז’אק לאקאן הופך כתבים אלה לפנייה אל תשומת הלב.

 ז’.ל.

 

בשנת 1966 ראתה אור בהוצאת Seuil מהדורה ראשונה ומלאה של ה-Écrits מאת ז’אק לאקאן, ובשנת 1970 הופיע הספר במהדורת כיס מתוקנת, בת שני כרכים, הכוללת הערות חדשות של המחבר. הכרך הראשון של מהדורת הכיס המתפרסם כאן בתרגום לעברית הוא תוצר ראשון של מפעל התרגום של שני הכרכים, פרי שיתוף פעולה בין הוצאת רסלינג לבין פרויקט “דור a – פסיכואנליזה בעיר”, המשויך לשדה הפרוידיאני באוניברסיטת פריז VIII ומנוהל על ידי ז’אק-אלן מילר